כשאנחנו מדברים על הבידוד הבין-לאומי של ישראל בתור מצב שאליו הביאו אותנו ביבי ושותפיו הקיצוניים לקואליציה, זה קצת כמו הגישה הכללית שמתייחסת לבעיות שלנו לא כאל בעיות של מדיניות אלא כאל עניין של הסברה. זה הוא הולך ככה:הקיצוניים כמו סמוטריץ' ופוגל צובעים את פעולותיה של ישראל בגוון שלא תואם את המדיניות האמיתית שלה, הם מדברים על טרנספר בעוד שישראל לא עושה זאת (אך מונעת חזרת אזרחים לצפון הרצועה). ביבי, שמונע מקמפיין, לא מסוגל לדבר על היום שאחרי או על הרשות הפלסטינית ולכן דוגל במדיניות המשך הסכסוך והמשך המשבר ההומניטרי ברצועה מכיוון שהוא כפוף לבייס.שמעתם את זה כבר, נכון? נשמע משכנע?הבעיה היא שהתפיסה הזאת לא תאפשר לנו לפתור את הבעיות שמובילות לבידוד הבין-לאומי.את הלחץ הבין-לאומי אפשר להסביר מכמה כיוונים. ניקח לדוגמא את הסנקציות שהטילו האמריקאים ומדינות אירופה על מתנחלים. הסנקציות האלו מבקשות לשדר לנו שמערכת המשפט והאכיפה הישראלית לא מטפלות בהפרות זכויות אדם שיטתיות ולכן המערכת הבין-לאומית נאלצת להתערב. לעומת זאת, אי הטלת הווטו של ארה"ב על החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש והחזרת החטופים היא הצהרה שארה"ב לא מרוצה ממדיניות ישראל בעזה, ובעיקר בנוגע למשבר ההומניטרי. אך אלו בעיות נקודתיות. על הלחץ הבין-לאומי צריך להסתכל מנקודת מבט רחבה יותר. מכיוון שישראל שולטת בפלסטינים ומנהלת משטר כיבוש על פי הדין הבין-לאומי, ענייניה בשטחים אלו לא נתפסים כפנימיים. כלומר: הלגיטימציה להתערבות בין-לאומית בנוגע למה שקורה בשטחים כבושים גבוהה יותר מהתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה. מדינות העולם אף רואות חובה לסייע לאוכלוסיה שלא יכולה לייצג את עצמה מול הריבון דה פקטו שלה. מדינת ישראל, עוד לפני 7 באוקטובר ובטח לאור מדיניותה הנוכחית בשטחים ובעזה המובילה לרעב מסיבי, משבר כלכלי וגירוש קהילות בגדה המערבית, נראית ככזו שלא מכוונת לפתרון הסכסוך תוך סיום הכיבוש. לכן הלגיטימציה לפעולות של לחץ בין-לאומי שיכפו על ישראל מדיניות רצויה עולה.אבל כדי למצוא את הדרך להיחלץ מהלחץ הבין-לאומי הזה, צריך לפני הכול להבין שהבעיות שבגללן מוטלות עלינו סנקציות לא נוצרו על ידי בן גביר ונתניהו אלא על ידי מדינת ישראל לדורותיה, בסירוב לחתור לסיום הכיבוש, בהרחבת ההתנחלויות, במדיניות מפלה בין יהודים לפלסטינים. כל ממשלה ישראלית שתהיה כאן ושתמשיך עם המדיניות הנוכחית בעזה ובגדה תיתקל באותה תגובה של הקהילה הבין-לאומית. מרגע שמבחינת העולם הטלת סנקציות הפכה להיות הסטאטוס קוו, כדי לצאת מהבידוד הזה ידרשו מעשים, לא יספיק נימוס דיפלומטי או מנהיגים שידברו יפה יותר אל האמריקאים כמו גנץ או לפיד. ישראל תצטרך להוכיח חד-משמעית שחדלה ממדיניות הרחבת ההתנחלות בגדה, גירוש הקהילות וניסיון להשתלט על אדמותיהם בשטחי C. היא תצטרך להראות שהיא אוכפת את החוק כלפי מתנחלים וחיילים אלימים (גם במלחמה בעזה) ויותר מכל דבר אחר, ישראל תצטרך להוכיח שהיא מוכנה לקבל מדינה פלסטינית בתנאים שיבטיחו את בטחונה בטווח הזמן הקרוב. בלי כל אלה, הבידוד שבו נמצאת ישראל רק ילך ויעמיק. ישראל לא יכולה לעמוד לבד. היא זקוקה לשיתוף פעולה בין-לאומי ואזורי, לקואליציות בינלאומיות וערביות. האלטרנטיבה, היא מצדה. משחקי הסברה ומראית עין כבר לא יעשו את העבודה. הבלוף והכיסוי הליברלי של המדיניות הישראלית נחשף ולכן רק שינוי אמיתי יכול להחזיר את התמיכה של העולם בנו.העולם ישוב לתמוך בישראל ככל שתהיה שוחרת שלום, צדק וגם ביטחון. העולם כופה עלינו לדאוג לאינטרסים שלנו בדרך היחידה שהוא מוכן לקבל, וכנראה גם בדרך היחידה שיכולה לעבוד. הגיע הזמן שניקח את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים.
