בקיצור: פרנץ קפקא, האיש אשר משמו נגזר הביטוי ״קפקאי״, הוא כנראה המומחה הגדול ביותר למציאות כאוטית, נטולת כל הגיון, שרירותית. בריאיון ספרותי במיוחד, שוחחנו איתו על העולם שאליו התעוררנו ב־7 באוקטובר, על אנטישמיות וגם על שאיפתו הגנוזה לעלות לארץ ישראל.
כבר שלושה חודשים שאנחנו חיים בעולם מוזר. משהו התערער באופן רציני בתפיסת המציאות שלנו, של העולם כולו. הכול נראה סוריאליסטי. עד לא מזמן, היה ברור שיש דברים שלא יקרו כי לעולם לא עוד, אבל העולם שלנו התהפך על ראשו. הפך כאוטי. במציאות כזו, שאין לי אלא לכנות אותה קפקאית, ביקשתי לפנות אל האורים והתומים של המציאות הקפקאית. פרנץ קפקא ראה את עצמו כשונה ומוזר, וכך גם תיאר את דמויותיו, אבל הוא היה אהוב ומוקף חברים טובים במשך כל חייו, ולאחר מותו זכרו נשמר כפי שלא חשב מעולם שמגיע לו. חבריו כתבו עליו ש"היה ביישן, חרד, עדין וטוב, כתב ספרים אכזריים וכואבים. הוא ראה את העולם מלא בשדים בלתי נראים שהורסים וקורעים את האדם חסר ההגנה. הוא היה בעל ראייה רוחנית מדי, חכם מכדי לחיות, חלש מכדי להילחם. אולי כולנו, העולם כולו וכל בני האדם, חולים הם, ואילו הוא היחיד הבריא, היחיד המבין ומרגיש כראוי האדם הטהור היחיד. הוא יודע על העולם עשרת מונים יותר מכל בני האדם שבעולם גם יחד..." ניסיתי להבין ממנו, או מרוחו, איך מתמודדים עם הסיטואציה הזו. איך מחלימים ממנה. ״לצורך החלמה יש צורך קודם כול ברצון להחלים, והנה קיים בי הרצון הזה, אבל כנגדו, אם ניתן הדבר להיאמר בלי כחל ושרק, קיים גם הרצון שכנגד – אילו הוספתי ללכת הייתי נופל למטה. ״ישנתי, התעוררתי, ישנתי, התעוררתי, חיים עלובים. כשאני חסר ישע כל כך, איש אינו יכול לסבול אותי, ואני לא סובל כאן איש, אולם הדבר השני הוא רק תוצאה. זה זמן רב לא הייתי כה שקוע במסכנות ללא פשר. כל עת שאני קורא בספר, אני נאחז בו, אם כי אינו מבקש כלל לעזור לאומללים, אבל מחוץ לזאת הרי אני כה נדחף לחפש מישהו שייגע בי נגיעה רכה... אם תעקבו אחרי הדימויים, תהפכו לדמיון בעצמכם, ועם זה תשתחררו מעייפות היומיום״.
מולדת הכרחית
היום־יום שלנו מה־7 באוקטובר לא נותן לנו שלווה, לא נותן מנוח. בעת כתיבת שורות אלה כולנו מחכים לראות איך זה ייגמר, איך נצא מזה, מי האנשים שנהיה אחרי זה. באיזו מציאות נחיה. כולנו בטראומה, חרדים ומוכי אימה ותדהמה.
״לפעמים אני לא מבין איך המציאו בני אדם את המושג 'עליזות'; קרוב לוודאי שרק חישבו ושיערו את קיומו כהיפוכה של העצבות״, אומר קפקא. ״האדם מגיע לעולם הזה עם פצע מדמם. כמה מחשבות שמחות נחנקות מתחת לשמיכה כשאתה ישן לבד במיטתך, וכמה חלומות אומללים אתה מחמם את עצמך איתה. לכן הרצון להיחלץ כאן, יש בו משהו מן הטירוף, וכל ניסיון ייענש כמעט בטירוף. אני כאן, אני לא יודע שום דבר אחר, אני לא יכול לעשות שום דבר אחר. לסירה שלי אין הגה, מונעת על ידי הרוח הנושבת באזורי המוות העמוקים ביותר. הרצון למוות הוא הסימן הראשון להבנה מתקרבת. המשימה שלנו גדולה בדיוק כמו החיים שלנו – לכן היא נראית אינסופית. כל עוד יש לך אוכל בפה, פתרת את כל השאלות לעת עתה״.
אבל יש כל כך הרבה שאלות, וכל כך הרבה זיכרונות קשים מהעולם שלפני ומהעולם שאליו התעוררנו.
״נו טוב, זיכרונות, אפילו לזכור כשלעצמו זה עצוב. אל תכניסי את עצמך לדברים כאלה, זה לא בשבילך וזה לא בשבילי. מי שאינו יכול להשלים עם חייו בעודו בחיים, צריך יד אחת כדי להדוף מעט את הייאוש שלו מגורלו – אין לו הצלחה רבה בכך – אבל בידו השנייה הוא יכול לרשום את מה שהוא רואה בין ההריסות. רק כאן הסבל הוא סבל.
משפחה משלי יכלה להיות, לדעתי, שיא ההישגים האפשריים. מכל מקום יכלה להיות כאן אגדת פלאים, אבל הלוא כאן מוטל הספק... להתחתן, להקים משפחה, לקבל את כל הילדים שמגיעים, לשמר אותם בעולם הלא בטוח הזה ואפילו, אם אפשר, להוביל אותם קצת, היא, לדעתי, המטרה הסופית שגבר יכול להשיג״.
גם בזה אנחנו מרגישים כישלון. לא הצלחנו לשמור על הילדים ועל המשפחות מפני הרוע המוחלט, זה שבו אנחנו מחויבים להיאבק. הבטחנו לעצמנו ולכולם ש״לעולם לא עוד״, יהודים לא יובלו שוב כצאן לטבח. והנה זה קרה. איך נוכל להמשיך לחיות כאן בשקט ובביטחון?
״בזמני, לא היה די להם ליהודים בהיסטוריה בלבד, מולדת גיבורים זו שבזמן. הם השתוקקו לבית קטן ורגיל בחלל העולם. ארץ ישראל המולדת, היא מטרה הכרחית... שאל אותי פעם ידידי יאנוך, האם אני משוכנע שהציונות היא הדרך הנכונה. השבתי לו כי נכונותה או אי נכונותה של הדרך, לעולם לא ניתן להבין זאת אלא לאחר שהשגנו את המטרה״.
הדור הזה, שכבר היה משוכנע שתמו מלחמותיו, מה יעלה בגורלו?
״דורנו הוא דור אבוד, אולי, אבל הוא חסר אשמה יותר מאותם דורות קודמים. אני ספגתי באינטנסיביות את כל המרכיבים השליליים של העידן שבו חייתי. אחד הפיתויים היעילים ביותר של הרוע הוא הקריאה להילחם. אבל הזהירות מחייבת, ולמרבה הצער לעיתים קרובות כל כך, סיכון חיים. אדם נגאל רק על ידי התחייבויותיו. ויש לזה את הערך הכי גדול בחיים״.
אתה מדבר על רוע המלחמה, אבל יש רוע נוסף: ההתעלמות של אזרחים רבים ברחבי העולם מכך שמה שנעשה ב־7.10 היה טבח אכזרי של אזרחים. חטיפת אזרחים ממיטותיהם, ילדים, תינוקות.
״ההיגיון אינו ניתן לערעור, אך אינו יכול לעמוד בפני אדם שרוצה לחיות. העולם רע וזה מקל עליו. קורבנות קיימים כי קיימים תליינים. הדבר משתמע כמעוות, אבל כך הוא: האושר שברצח! ההקלה, האקסטזה הגואה משפיכת דמו של אחר! להילחם נגד חוסר ההבנה הזה, נגד עולם שלם של אי הבנה, היה בלתי אפשרי. כל העולם הגלוי הוא אולי לא יותר מאשר רציונליזציה של אדם שרוצה למצוא שלווה לרגע. ניסיון לזייף את מציאות הידע, להתייחס לידע כמטרה שעדיין יש להגיע אליה״.
אבל העובדות ברורות, מתועדות, מצולמות. ועדיין אנשים מאמינים לשקרים.
״לא כולם יכולים לראות את האמת, אבל כולם יכולים להיות האמת. השקרים הופכים למהות הסדר העולמי. הכול גוזמה. רק הכיסופים הם אמת, כאן אי אפשר להגזים, אבל גם אמיתות הכיסופים — יותר משיש כאן אמיתות יש כאן ביטוי לכזבו של כל השאר. הם מדברים על דברים שהם לא מבינים בהם, בכל מקרה. רק בגלל הטיפשות שלהם הם מסוגלים להיות כל כך בטוחים בעצמם״.
צילום: קלוגר זולטן לע"מ
צילום:
