מיהו בוגד // מרבי יוחנן בן זכאי ועד אדוארד סנודן, מסע היסטורי מיוחד בין בוגדים, מלשינים ופטריוטים // מאת אורן נהרי

07.06.2020

לא מזמן, בימים שבהם עדיין הלכנו לקולנוע, יצא סרט ושמו 'סודות מדינה'. הוא מבוסס על סיפור אמיתי: קירה נייטלי מגלמת את קתרין גאן, מאזינה ב־GCHQ, מטה התקשורת הממשלתית הבריטית – המקבילה לסוכנות האמריקאית, ה־NSA. היא הדליפה מסמך מסווג, שהוכיח כי ארה"ב האזינה לדיפלומטים באו"ם כדי להפעיל עליהם סחטנות לטובת תמיכה בפלישה לעיראק ב־2003. זהותה נחשפה והיא הועמדה למשפט. בכרזת הסרט דיוקנה של הגיבורה, ומעל הכיתוב "מבוסס על משפטה האמיתי והמרתק של קתרין גאן" מופיעות המילים שיסקרנו את הקהל: "בוגדת? מרגלת?" והשאלה שלי היא – האם אלה האופציות היחידות? מה עם, למשל, המילה "גיבורה"? אפילו "פטריוטית"? כולנו יודעים כמה מסגור משפיע על נקודת המבט. ואם אלה האופציות היחידות בכרזה המציגה את גאן, מרגלת או בוגדת, מסקנתנו היא שאדם המדליף מידע שמזיק לממשלה אינו יכול להיות פטריוט. לא יכול להיות שהוא עושה את המעשה הנכון והמוצדק. מרגל – או בוגד. גם – ובמיוחד - אם המידע המודלף נכון. גם אם ההדלפה היא לטובת המדינה, לטובת האזרחים. המדליף, המתנגד לשלטון, אינו יכול להיות פטריוט. וכולנו יודעים מהו עונשם של בוגדים.

-

הנה דוגמה צינית מההיסטוריה. ערב קרב בוזוורת', שנת 1485. המלך הוא ריצ'רד השלישי לבית יורק, ששמו יוכתם לנצח על ידי שייקספיר במחזה הנושא את שמו (האם היה אשם או לא ברצח שני אחייניו הוא נושא לוויכוחים סוערים, ויש אגודות המגינות בחירוף נפש על שמו הטוב של המלך המובס). המלך החוקי יוצא לקרב נגד הנרי טיודור, רוזן ריצ'מונד, המורד בו. זה הקרב שבו יופל בית יורק, כשריצ'רד זועק על פי המיתוס: "ממלכתי עבור סוס". היכן הבגידה, חוץ מהעניין הקטן שהנרי טכנית מורד ומכאן בוגד? ערב הקרב הנרי טיודור - ולאחר הקרב: המלך הנרי השביעי - מוציא צו שבו הוא מכריז שהוא המלך החוקי, ולפיכך כל מי שנלחם נגדו (בשירות המלך החוקי, נזכיר) הוא־הוא מורד, בוגד, ועל כן חוקי לחלוטין להחרים את רכושו ולהוציאו להורג. הוא עורך שיקול הגיוני קר: אם ינוצח - ייהרג או יוצא להורג בכל מקרה. אבל מה אם ינצח? וכך הפך הבוגד, במחי צו, את נאמני המלך לבוגדים בעצמם. אגב, ריצ'רד השלישי, שאולי רצח את שני אחייניו, נכנס להיסטוריה כאחד מגדולי הנבלים. הנרי השביעי, שחיסל בשיטתיות את כל בית יורק, נחשב למלך טוב, חרוץ, יעיל (גם אם אולי לא הכי סימפטי). לך תבין.

שארל דה גול בפריז, 1945 // צילום: Keystone-France, Gamma-Rapho via Getty Images IL

בתום מלחמת העולם השנייה מחליט שארל דה גול להעמיד לדין את מרשל פיליפ פטאן הישיש, גיבור קרב ורדן במלחמת העולם הראשונה, ראש משטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים. הוא הועמד לדין על בגידה, נידון למוות ועונשו הומתק למאסר עולם. כמוהו גם בכירים אחרים. שלא תהיינה אי־הבנות – אין לי שום סימפטיה לראשי משטר וישי. אבל איך בעצם נשיא, אדם שמונה כחוק, שכל צרפת למעשה רצתה בו שיציל משהו מתוך התבוסה הנוראה לגרמניה, עומד לדין על בגידה? התשובה היא שדה גול מתחיל את העמדת הפנים הגדולה, את האמנזיה הקולקטיבית התוקפת את צרפת (ולא רק אותה, כמובן; את כל המדינות שנכבשו בידי גרמניה, ועוד יותר את אלה ששיתפו עמה פעולה). הניסיון להשכיח שצרפת תמכה במשטר וישי, שחלק גדול מהצרפתים שיתף פעולה – מיעוטם מתוך הזדהות, רובם מתוך אופורטוניזם או כדי לשרוד. וכך דה גול מודיע שהוא, אדם שטכנית ערק ונמלט לבריטניה, הוא מנהיגה הלגיטימי של צרפת עוד מאז 1940; ואם זה המצב, הרי פטאן תפס שלטון בכוח. זהו שכתוב היסטוריה בממדים עוצרי נשימה. ב־1940 רוב מוחלט של הצרפתים לא יודעים מיהו דה גול, הממשלה האחרונה של צרפת מינתה את פטאן, והוא היה מקובל על כל המדינה כמעט. וכשפטאן טוען שדה גול עריק – כי נמלט לבריטניה, ובוגד - כי הוא קורא להפלת הממשלה הלגיטימית של צרפת, הוא צודק טכנית. ורוב צרפת ב־1940 מסכימה איתו. אבל ב־1945 דה גול מבקש לעשות צדק, חלקי מאוד כמובן, אבל בעיקר לשכתב את ההיסטוריה של צרפת. מהלך שהחל ביום שחרור פריז, כשדה גול מכריז בלי הינד עפעף שהבירה שחררה את עצמה במו ידיה (בעת שהוא רואה את הטנקים האמריקאיים מול עיניו). הוא בא לשנות את ההיסטוריה, שארצו תהיה בצד המנצחים ולא בצד המובסים בחרפה. והוא מצליח. ברלין וגרמניה מחולקות בין ארבע המנצחות –כלומר, שלוש מנצחות וצרפת. אגב, תוך כדי כך הוא גם מחק כמיטב יכולתו מההיסטוריה את המחתרת – הרזיסטאנס - כי זו נשלטה בידי הקומוניסטים. פטאן וחבריו אכן היו צריכים לעמוד לדין ולשלם את המחיר. והם אכן בגדו – כשהכפיפו את משטר וישי העצמאי לכאורה לגרמניה הנאצית. בעיקר כשהסגירו אזרחים ממוצא יהודי לנאצים. אבל הטיעון לפיו פטאן תפס שלטון מידי המנהיג הלגיטימי דה גול, די דומה לטיעון של הנרי השביעי. בסופו של דבר, זה היה קצת "צדק" של מנצחים.

משכן הפטריוט

אין מילה טעונה יותר, ודאי בלקסיקון הפוליטי/צבאי, מהמילה "בוגד". כששאלו את הסופר הבריטי ס"ס פורסטר על בגידה, ענה: "אני מקווה שאם יאלצו אותי לבחור בין בגידה בארצי לבין בגידה בחבריי, יהיה לי האומץ לבגוד בארצי". רבים התמודדו עם הסוגיה הזו בדיוק – האם להסגיר יהודים נרדפים לידי השלטון החוקי, הנבחר ברוב עצום בגרמניה הנאצית? האם להגן על חבר קומוניסט, או קומוניסט לשעבר, בפני ועדת הקונגרס לפעולות אנטי־אמריקאיות או זו של הסנאטור מקארתי? גם כשאנו יודעים כיום כמה השלטון הקומוניסטי אכן היה נורא, חתרני וביקש לחדור למערב גם דרך פתאים תמימים? דלטון טרמבו ואחרים בחרו לשתוק וללכת לכלא, איליה קאזאן בחר להלשין על חברים שביקשו, אני מזכיר, להפיל את השלטון הדמוקרטי, תיאורטית לפחות. איפה עובר הקו האדום של המצפון? הלשנה בבית הספר היא איסור מוחלט, על כך גדלנו. האם זה נכון, ערכית? אנחנו רואים פעם אחר פעם בסרטים שכולם מסרבים להלשין, בבית ספר, ביחידה צבאית. האם החוק שגדלנו עליו – לעולם לא להלשין - תקף כשאנו יודעים היום מה הצלקות הנפשיות הנגרמות לילד מחרם, בריונות אלימה או בריונות רשת?

איליה קאזאן

פורסטר דיבר על בגידה במדינה מול בגידה בחברים. והיו מי שהגנו על מי שסרחו שם, כי הרי "הם משלנו, בחורי הטוב". במבט לאחור, אנחנו מכבדים הרבה יותר את היושרה של ג'ורג' אורוול, של אלבר קאמי, של ארתור קסטלר, המוכנים לצאת נגד חבריהם הטובים ביותר התומכים ברודנות – כל עוד זו הרודנות "הנכונה", אידיאולוגית כמובן – של סטלין. הם היו מוכנים למדוד באמצעות היושרה את הסיסמאות. איפה באמת שוכנת הפטריוטיות – זו שכפי שאמר בצדק סמואל ג'ונסון, היא מפלטו האחרון של הנבל? אנו זוכרים את אורי אילן, שגופתו הוחזרה לישראל והוא חורר פיסת נייר במילים "לא בגדתי". את אבי לניר, שהומת בעינויים בשבי ולא חשף את הסודות החשאיים ביותר של ישראל. הם סמלי גבורה, בצדק. אבל לא כולנו אורי אילן. לא כולנו אבי לניר. בסדרות השבי, שעוברים אלה שיש סיכון גבוה שייפלו בכזה וגם יודעים סודות רבים – טייסים, לוחמי שייטת 13, סיירת מטכ"ל ועוד - מאמנים אותם מה לספר ומתי. מדגישים להם שאנו רוצים אותם חיים אחרי השבי, לא מתים. ועליהם לדבר – במשורה, לשחרר קמצוצי מידע (שבהרבה מקרים כבר ידוע) כאילו הם חושפים בפני שוביהם מידע סודי ביותר. מושג הבגידה משתנה עם השנים. לעיתים נראה מעשה מסוים שונה לחלוטין בחלוף הזמן. אליהו חכים ואליהו בית צורי יצאו לרצוח את הלורד מוין הבריטי. זאת בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהלורד הוא ידיד אישי של צ'רצ'יל, מי שצבאו במצרים היה המגן היחיד של היישוב מפני רומל הנאצי. היישוב כולו הוקיע את הרצח. לדעתי בצדק. היום יש רחובות על שמם. גרמניה של היום מוקיעה לחלוטין את הנאצים, מנסה לכפר על מצפונה המלוכלך, בכך שהיא מעלה על נס את מחתרת הוורד הלבן – שלושה סטודנטים שחילקו עלונים, כמה אנשי דת שהרימו קול – או הקצינים שביקשו לחסל את היטלר בקיץ 1944. אבל אותה גרמניה שמעלה על נס את אלה שסירבו לשרת את המשטר, מעולם לא סלחה באמת למרלן דיטריך. מדוע? כי השחקנית והזמרת רקדה ושרה בפני החיילים האמריקאים. היא שעשעה את הכובשים. זה קו אדום. והאדמירל קנאריס, ראש המודיעין הצבאי הגרמני המוסר מידע לבנות הברית; או ריכרד זורגה, הגרמני המוסר מידע לברה"מ כדי שתביס את מולדתו – מה הם? טכנית הם בוגדים. נכון. מי קובע מיהו הבוגד הטוב, מי הרע? מי המלשין העושה את הדבר הנכון – אם כי לא פופולרי, מי המלשין שאין לסלוח לו? שאלה גדולה. גם בספרי ההיסטוריה, גם בחצרות בתי הספר.

הלורד מוין // צילום: Topical Press Agency, Getty Images IL

מתייוון או מציל?

ניגע בהיסטוריה שלנו – החורבן השני של בית המקדש. האימרה מספרת שעקב שנאת חינם. למעשה, עקב הזיה של פרובינקיה נידחת, שלא באמת הבינה את עוצמת האימפריה הרומית וסברה שאלוהים יקום להגן על מאמיניו. תקווה שנכזבה פעם אחר פעם, ומזכירה את אמירתו הצינית של פרידריך הגדול: שמתי לב שבדרך כלל האל נמצא לצד הצבא החזק יותר. באותה עת פועלים שלושה אישים מרתקים – יוחנן בן זכאי, אלעזר בן יאיר ויוסף בן מתתיהו. מי מביניהם באמת פעל לטובת עמו, בטווח הקצר והארוך, ומי הבוגד? היום יש רחובות על שם שלושתם. הגיבור המובן מאליו הוא אלעזר, כמובן. האמנם? הוא קנאי, אדם שהוביל את פשיטת הרצח המפורסמת על יהודי עין גדי ובסופו של דבר נטל את חייו. העניין איננו מי צודק בוויכוח ההיסטורי, אלא להדגיש שהדברים לעולם כמעט אינם שחור ולבן. אני בא לטעון שאת השירות הטוב ביותר לעם היהודי עשה לא אלעזר, אלא מתעדו, יוסף בן מתתיהו - הוא יוספוס פלביוס. בוגד, אז – וגם בראייה שלנו היום. הוא לא התאבד, הוא נכנע – ועבר לשרת את הרומאים. הכל נכון. אבל - הוא מעריץ ומתעד את גבורת היהודים. הוא ההיסטוריון שלה, הוא הסופר שלה. בלעדיו, בלי ספריו, לא היינו יודעים כמעט דבר על המרד, על גבורת אבותינו. הנאום הנפלא ששם בפיו של אלעזר לא היה. הכל הערות שוליים בלתי ידועות – אלמלא הכתיבה של הבוגד.

'המרד במצדה' // ציור מאת אלכס לוין

והשלישי שבהם, רבן יוחנן בן זכאי – במונחי הטוקבקים של היום האיש בוגד, האיש משת"פ, מה לא. הוא הרי מוברח מהקרבות בירושלים הנצורה ברגע האחרון – כלומר הוא עריק, מתחבא מהקנאים ומנהל מו"מ עם אספסיאנוס, הכובש הרומאי האכזר, שישאיר לו את יבנה וחכמיה. והרומאים נעתרים. היום אולי היו יהודים מהימין הקיצוני שהיו מתנקשים בחייו. אבל הוא האדם המבין את יחסי הכוחות, והוא זה שמתחיל אחרי התבוסה את תהליך השיקום: שינוי הדת היהודית מדת המתבססת על מקום פולחן לכזו המתבססת על הספר. בלי האיש שנמלט משדה הקרב, ששיתף פעולה עם הכובשים, אולי הדת עצמה, אולי העם עצמו, לא היו שורדים. ממרחק של 2,000 שנה מותר ואפילו הכרחי לשאול את עצמנו מי מהם עשה יותר למען המדינה הנעלמת לנגד עיניהם, למען העם, כדי שישרוד?

בנדיקט ארנולד

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. או המנצחים לשעתם. את זה הבין היטב אחד מגדולי המדינאים והדיפלומטים, וגם מגדולי הציניקנים: שארל־מוריס דה טליראן, שר החוץ של נפוליאון. כשהתלונן הצאר הרוסי על בגידתו של מלך סקסוניה, אמר לו טליראן: "בגידה, מלכי, היא עניין של תאריכים". הבוגד של היום הוא לעיתים הגיבור של המחר – ולהפך. לעיתים הבוגד כלל לא שינה את ערכיו ונאמנותו, אלא פשוט בחר בצד הלא נכון. באחת מתהפוכות הגורל (הרבות, הוא שרד שמונה משטרים רצחניים) של טליראן, הוא יצא לגלות באמריקה הרחוקה, שזה עתה זכתה בעצמאותה בסיוע צרפתי. בדרכו לשם נתקל באמריקאי בפונדק וביקש ממנו מכתבי המלצה לארה"ב. האיש השיב בעצב שהוא כנראה האמריקאי היחיד שאינו יכול לתת לו מכתבי המלצה לארצו שלו. שמו בנדיקט ארנולד, אדם שהיה – ועדיין - שם נרדף לבגידה בארה"ב. מקביל לפטאן, או קוויזלינג. מה פשעו? אז לפני הפשע שאלה עקרונית, הרהור נוסף על טבעה של הבגידה במלחמת העצמאות האמריקאית. מי בעצם הבוגד בקרב המתיישבים האנגלים במושבות האמריקאיות? זה הנאמן למלך אנגליה, הריבון החוקי - או המורד הרוצה עצמאות? אזכיר, בתחילה גם המורדים רוצים בסך הכל ייצוג בפרלמנט הבריטי. לא עצמאות. ארנולד, גיבור קרבות העצמאות, מפקד ווסט פוינט, עשה חישוב מוטעה מי ינצח במלחמה. הוא פשוט בחר ברגע הלא נכון לקפוץ על העגלה הלא נכונה. בגידה יכולה להיות ההימור מי ינצח בתום המאבק. חִשבו על הווייטנאמים הנאמנים לארה"ב במלחמת וייטנאם, המאמינים שעדיף שלטון פרו־מערבי על פני דיקטטורה קומוניסטית. חִשבו על האלג'יראים הנאמנים לצרפת במלחמת אלג'יריה. בוגדים? פטריוטים? לעיתים הראייה שלנו מעורפלת בגלל שאנו מתבוננים בהיסטוריה הרחוקה במשקפות של המאה ה־21. אנחנו חושבים במונחי היהודים נגד היוונים או הרומאים, היוונים נגד הפרסים, האינדיאנים נגד הכובשים הספרדים, ההודים נגד הכובשים האירופאים – קדחת. בכל אחד מהמקרים האלה היו רבים מאוד ששיתפו פעולה בשמחה עם הזרים. ערים יווניות רבות העדיפו את פרס על פני ספרטה או אתונה, יהודים רבים העדיפו את היוונים הסובלניים יחסית על פני הקנאים היהודים, הודים לחמו לצד האנגלים והעדיפו את הראג' הבריטי על פני שליטיהם ההודים, שבטים אינדיאניים העדיפו את הספרדים (שאותם לא הכירו) על פני האצטקים הרצחניים ששלטו בהם. מדוע, בעצם, שאדם יהיה נאמן – נניח - לשליט נורא בן עמו, ולא לשליט טוב יותר (על פי תקוותו) מעם אחר?

נפוליאון מקבל איגרת משגריר אוסטריה, לצדו שארל דה טליראן, 1808 // ציור מאת ניקולא גוס

כתב ההגנה

בתום מלחמת העולם השנייה, ברה"מ משתלטת על מזרח אירופה. בכל מדינות הגוש הקומוניסטי קמות אנדרטאות לצבא האדום, ששחרר את העמים מהנאצים. בחלק מהמקרים, בראיית העמים האלה הם החליפו כיבוש בכיבוש, ובחלק אחר הם היו בני ברית של הנאצים ונכבשו. עם נפילת חומת ברלין קורס הגוש הקומוניסטי, ברה"מ מתפרקת מעט אחר כך, והעמים מעלים על נס את מי שלחם נגד הכובש השנוא. אתם זוכרים מי נלחם נגד האדומים לפני 80 שנה? וכך אנו רואים את הפלת פסלי הצבא האדום המשחרר, מחיקת שמות רחובות – הגיוני, מובן – אבל במקביל אנו רואים את שכתוב ההיסטוריה של אותן מדינות. כך משתפי פעולה עם הנאצים מולבנים כיום. יש הבנה למעשיהם. חלקם אף נערצים, הופכים שוב לגיבורי האומה. נחזור לרגע לטליראן. בקונגרס ארפורט, המפגש בין נפוליאון לצאר הרוסי, טליראן מבצע בגידה בקנה מידה מפואר. כל לילה הוא נפגש עם הצאר בבית פילגשו של האחרון. זה עדכן אותו על דיוני היום, וטליראן בתורו נתן לו נימוקים ליום המחר, כיצד להתנגד לבקשתו של נפוליאון לברית צבאית ביניהם, שתמיט חורבן סופי על היבשת. הצרפתים הם בני תרבות הנשלטים בידי ברברי, הרוסים הם ברברים הנשלטים בידי בן תרבות, אמר טליראן, ועל כן, למען עתידה של אירופה, צריך לאחד את האינטרסים של מושל תרבותי ועם תרבותי. בזיכרונותיו היה גאה מאוד על התפקיד שמילא. ושוב השאלה – במשטר רודני, כשאופוזיציה משמעותה גלות או הוצאה להורג, מה עושה פטריוט היודע שהמנהיג מוביל את ארצו לאבדון? האם הוא נשאר נאמן לנפוליאון, או היטלר, או סטלין? או נאמן להיגיון, למצפון? טליראן יאמר שהוא היה נאמן תמיד לאינטרסים של צרפת. שהוא הגן עליהם וניסה לקדם את השלום – שהיה משאיר את צרפת אימפריה, בעוד שנפוליאון לא ידע מתי לעצור, שוב ושוב הפר את השלום למען עוד מסעות כיבושים. באלה השמיד צבא אחרי צבא – של אויביו ושל עמו. נפוליאון מונצח ברחבי פריז. טליראן נשאר בזיכרון כציניקן עם אימרות מתוחכמות. אבל נשארה לטליראן עוד הצדקה אחת לבגידה, שנים רבות אחרי מותו: ב־1948 ביים סשה גיטרי את הסרט 'השטן הצולע' ושיחק בו בתפקיד טליראן. ומדוע? כי ב־1944 האשימו אותו בשיתוף פעולה, הוא ישב חודשיים בכלא כי בזמן הכיבוש הנאצי המשיך לכתוב ולהופיע, בעצם כמו שעשו כמעט כולם. הסרט הוא למעשה כתב הגנה על מעשיו שלו, סרט המסביר שיש נסיבות שבהן מותר לבגוד, מותר לשתף פעולה - למען המולדת. וזה, אגב, נאסר לזמן־מה בידי הצנזורה הצרפתית, שהבינה בדיוק את כוונת היוצר. זו אינה היצירה היחידה שמעבירה מסר כזה. בסוף השנה שעברה יצא הסרט 'קצין ומרגל' של רומן פולנסקי, על פי ספרו של רוברט האריס, המספר על פרשת דרייפוס מזווית הראייה של קולונל פיקאר. פולנסקי מבוקש בארה"ב על אונס שנים רבות והוא בעצם מסנגר שם על עצמו, יוצר את הקשר בין שני יהודים הנרדפים על לא עוול בכפם, לכאורה. ואם העלינו את פרשת דרייפוס, עוד שאלה בלתי נוחה בהקשר של בגידה, שעלתה עוד בזמן אמת. אחרי שברור לחלוטין שדרייפוס חף מפשע, עולה השאלה - האם להודות בכך. הצבא הצרפתי טוען שלא. אסור להודות בפומבי בחפותו, גם אם המשמעות היא שהבוגד האמיתי, אסטרהאזי, ימשיך להסגיר סודות. מה ההיגיון? (מעבר לנטייה האנושית שלא להודות לעולם בטעות?) הטיעון הוא שזה יהרוס את הצבא. הצבא השמרני והקתולי הוא מגן המולדת. אלו שנים ספורות אחרי התבוסה האיומה לפרוסיה. הרייך הגרמני השני מוכרז בארמון ורסאי. אלזס וחצי לורן סופחו לגרמנים. אם העם יפקפק בצבא, בקבלת ההחלטות של ראשיו וביושרם, מה יקרה לרגש הפטריוטי? על כן לטובת העם צריך להקריב את האדם הבודד. לטובת הארגון המגן על העם, מותר וחייבים להקריב את היחיד, להגן על השחיתות. מזכיר לנו משהו? כמובן. השאלה הזו בדיוק תעלה בישראל באמצע שנות ה־80, בפרשת קו 300. היא תקרע את השב"כ לגזרים. אותה שאלה - האם להגן על שחיתות, לחפות על שקרים בארגון שהוא קריטי להגנת המדינה בשם הפטריוטיזם; או, בשם אותה פטריוטיות בדיוק, לטהר את הארגון. ההחלטה בישראל לא הייתה מושלמת, אבל הייתה הנכונה. הארגון בסוף אכן עבר את הטיהור הנחוץ. אבל אלה שלחמו למען האמת שילמו מחיר כבד ונודו.

הפרנויה המוצדקת

בשנות ה־30 של המאה הקודמת צומחים שני כוחות – הפשיזם, הכולל גם את הנאציזם, והבולשביזם הסטליניסטי. הדמוקרטיות האירופיות, צרפת ובריטניה, נרפות. נתונות במשבר כלכלי מתמשך ומשבר מנהיגות. מלחמת האזרחים בספרד מבהירה בדיוק מה הברירה. רבים בעולם מעדיפים את היטלר על סטלין. את גרמניה התרבותית על ברה"מ. בשלב זה, נזכיר, היטלר עוד לא רוצח וכובש אכזר; וסטלין רצח מיליונים. הבולשביזם אתאיסטי, היטלר מדבר בשם האל. הכנסיות לצידו. אנשי העסקים בוודאי. הוא אולי לא איש נעים, הוא אנטישמי, אבל הוא ודאי יתמתן, ואפשר לעשות איתו עסקים. יש ששואלים את עצמם - אם יבוא העימות הגדול, לצד מי נהיה? רבים רוצים לשרת את מולדתם. כמה בוחרים בהיטלר. אחרים בסטלין. חמישיית קיימברידג' המפורסמת – פילבי, מקלין, ברג'ס, קיירנקרוס ובלאנט, וכמובן מרגלי האטום. סמלי הבגידה האולטימטיביים, אולי. מדוע? כי הם לא רק בחרו בסטלין על פני היטלר. הם בחרו בסטלין על פני בריטניה. על פני ארה"ב. וכשמלחמת העולם השנייה תמה, מתחילה המלחמה הקרה. מסך ברזל ירד על אירופה, אמר צ'רצ'יל כבר ב־1946. מהר מאוד אויבי האתמול היו לבני הברית של היום, ובני הברית של האתמול לאויבי ההווה במלחמה הקרה. וצריך לזכור – מוסקבה אכן משתלטת בכוח ובהפחדה על מזרח אירופה. ההבטחות לקיום בחירות חופשיות לא התממשו. מיליון שבויי מלחמה סובייטים שחזרו הביתה, הוצאו להורג או נשלחו לגולאג. סטלין, בדמדומי טירופו, מוציא להורג בליל המשוררים את גדולי תיאטרון השירה והספרות ביידיש, בהם פרץ מרקיש, דוד ברגלסון, איציק פפר – וזאת אחרי תאונת הדרכים המבוימת שבה חוסל שלמה מיכואלס. לימים יתכנן לשלוח את יהודי ברה"מ כולם לסיביר. משפטי הראווה שנראו במוסקבה בשנות ה־30 חזרו שוב ברומניה, בפראג, בפולין (ואחוז גבוה מאוד של המוצאים להורג היו יהודים). ניסיון כושל להשתלט על ברלין בכוח באמצעות מצור. סוכנים קומוניסטים ומשתפי פעולה מבית ניסו להפיל ממשלות דמוקרטיות ביוון ובטורקיה. היה חשש אמיתי ומוצדק. ב־1949 נופלת סין לידי הקומוניסטים. איך זה קרה, שואל האמריקאי הממוצע את עצמו - אלא אם כן הייתה בגידה? מזרח אירופה בידי סטלין – איך זה ייתכן אלמלא בגידה? בזמן חתימת הסכם יאלטה, למשל? ברה"מ מפוצצת מתקן גרעיני; איך ייתכן שהגיעה לפצצת אטום מהר כל כך, ארבע שנים בלבד אחרי ארה"ב, אלא אם כן היה לה סיוע ממרגלים? הליברלים הטובים לעגו לפסיכוזה הזו, הרואה מרגלים סובייטים מאחורי כל פינה - אבל הימין צדק: גם אחרי פרנואיד רודפים לפעמים. וכבר קרוב לזמן האמת התברר שאכן היו בוגדים: קלאוס פוקס המדען הגרמני, אלן נאן מיי הבריטי, הזוג רוזנברג ואחרים. ואז באה פרשת אלג'ר היס, זה קו פרשת המים. אלג'ר היס הוא אצולה אמריקאית. בוגר הרווארד, מתמחה בבית המשפט העליון שעובר למשרד החוץ. במסגרת תפקידו הוא מזכיר ועדת דמברטון־אוקס, העוסקת בהקמת האו"ם. הוא היה חבר במשלחת האמריקאית ליאלטה. דם כחול, "אחד משלנו". ב־1948 עורך זוטר במגזין 'טיים', ויטאקר צ'יימברס, טוען שהוא והיס היו חברים בתא קומוניסטי מחתרתי בשנות ה־30. כולם לועגים להאשמה המופרכת, פרט לחבר קונגרס צעיר בשם ריצ'רד מ' ניקסון מקליפורניה, המקבל סיוע חשאי מהגוף הכי פרנואידי בנושא ריגול בארה"ב - ה־FBI. הגוף שתחת ג'יי אדגר הובר ירדוף קומוניסטים, וכל מי שיכול להיחשד כבלתי אמריקאי – ממרטין לותר קינג ועד ג'ון לנון. והכל בסטנדרטים המפוקפקים של אוכף החוק הכי עוצמתי, שסירב להכיר בקיומו של הפשע המאורגן ושרדף הומואים עד חורמה - כשהוא מתלבש בבגדי אישה וחי עם מזכירו באותו בית במשך 45 שנים. בכל מקרה, התברר שהיס אכן שיקר, וב־1950 הוא נשלח לכלא. ואם היס בוגד, אז כל אחד חשוד.

ג'יי אדגר הובר

בהיסטריה הכללית רבים מאבדים את הסיווג הביטחוני שלהם – כולל המדענים אלברט איינשטיין ורוברט אופנהיימר, "אבי האטום". סיסמת העידן היא "טוב מת מקומוניסט" (Better dead than red). ועל הרקע הזה תתחיל הקריירה הקצרה, הדרמטית, שהדיה משפיעים עד היום, של הסנאטור הזוטר מוויסקונסין, ג'ו "התותחן" מקארתי (הכינוי הגיע מכך שסיפר שהיה תותחן במלחמת העולם השנייה. שקר).

-

בראי הזמן נוטים לבלבל את רדיפת הוליווד בהקשר הזה עם מקארתי. רדיפת עיר הסרטים קדמה לרדיפה האישית שלו, שהחלה דווקא בהתמקדות בליברלים (קומוניסטים לדידו) במשרד החוץ. הוא פעל מהסנאט, אך עוד לפני כן הוקמה בקונגרס הוועדה לפעולות אנטי־אמריקאיות, שהתמקדה בהוליווד במהרה. יש אירוניה מרה בכך שמי שהקים את הוועדה שתרדוף יהודים כה רבים (באנטישמיות מוסווית בדוחק) היה יהודי. ב־1938 מבקש חבר הקונגרס סמואל דיקסטיין להקים ועדה שתיאבק בחדירת הנאציזם ובפעילות הקו קלוקס קלאן, וכך מוקמת אותה ועדה. מלכתחילה ברור שהקלאן מקבל הגנה מלאה ולא ייחקר. אז יחקרו את הנאצים וחדירתם? רגע אחד, מוחה הקהילה הגרמנית, יש איומים נוספים על דרך החיים האמריקאית, וכך מחליטים שצריך לחקור גם את החדירה הקומוניסטית. הפוליטיקאים בוועדה, לא תאמינו, רוצים פרסום ותהילה. חקירת החדירה הקומוניסטית שאחרי מלחמת העולם השנייה, למגזר החקלאות נגיד, לא תביא כותרות. הוליווד כן.

הסנטור מקארתי חוקר "חשודים בקומוניזם", 1954

הוליווד היא מטרה נוחה. כל ראשי האולפנים, כל ראשי תעשיית הקולנוע למעט וולט דיסני ודריל זאנוק הם, או הוריהם, מהגרים יהודים מאירופה. רבים מהבמאים הבולטים, מהתסריטאים, הם יהודים ליברלים. חלקם קומוניסטים. חלק גדול מהכוכבים גם. סקירה שבוצעה אז גילתה שבכל סרט עבדו בממוצע 85 אנשים, מהם 53 יהודים. שני סוכני FBI לשעבר מפרסמים "תחקיר", כביכול, כיצד התקשורת האמריקאית פועלת בשירות האויב הבולשביקי: "ערוצים אדומים" שמו. בעלי האולפנים, שמרנים רפובליקנים, נכנסים לפאניקה, ומתחילה צנזורה עצמית: הרשימה השחורה המפורסמת. עשרות נקראים לחקירה פומבית בקונגרס. מי שנשאל אם הוא קומוניסט וסירב לענות תחת התיקון החמישי לחוקה, המגן מהפללה עצמית, הלך לכלא. היו שהסכימו להפליל את עצמם, אבל סירבו לנקוב בשמות של אחרים. היו שנשברו תחת הלחץ, וכמובן היו כאלה ששיתפו פעולה בהתלהבות עם מסע הרדיפה הזה מתוך פטריוטיות, כי ראו בשמאלנים האלה סכנה לאומה. רבים הוחרמו ואיבדו את מטה לחמם. דלטון טרמבו, מחבר 'ג'וני שב משדה הקרב', קומוניסט, נמצא ברשימה השחורה; ומר רוברט ריץ' – השם הבדוי שתחתיו כתב תסריט לסרט 'האמיץ' - זכה באוסקר. איש, כמובן, לא בא לקחת את הפסלון כשהוכרזה הזכייה. היו שגורשו - הבמאי ג'וזף לוסי וצ'רלי צ'פלין, בריטים שלא התאזרחו. אמריקאים חשודים, מצד שני, לא קיבלו דרכון. כמו ליינוס פולינג, גדול הכימאים של הדור, ורבים אחרים. רק שלא יפיצו ברחבי העולם את דעותיהם המסוכנות.

להלשין בשם המצפון

וכאן בדיוק נמצאת הדילמה של פורסטר. לבגוד במדינה או בחברים. ההלשנות. המפורסמת מכולן היא של הבמאי הגאון איליה קאזאן, שנקב בשמות חבריו שהיו קומוניסטים בחשאי. האם באמת הרעות מקדשת את הכל? קאזאן האמין שלא. יווני במקור, ובאותה עת משתוללת ביוון מלחמת אזרחים אכזרית במיוחד, בין הקומוניסטים המבקשים להפיל את השלטון לבין הממשלה הנעזרת בארה"ב. קאזאן יודע בדיוק מה קורה. האם כשאתה יודע מהן השיטות הסובייטיות, הגולאגים, חיסול אויבי סטלין - או שבמלחמת האזרחים בספרד, הקומוניסטים חיסלו הרבה יותר טרוצקיסטים (על פי הוראות ממוסקבה) מאשר פשיסטים - האם באמת נורא לנקוב בשמות חברים שאתה יודע שהם קומוניסטים, מחויבים - רגשית או תיאורטית לפחות - להפיל את השלטון? לדעת קאזאן זה הדבר הנכון. הוליווד מעולם לא סלחה לו על כך. והוא ניסה להצדיק את עצמו, כמו גיטרי, בדרך היחידה שהוא מכיר – סרט. מיד אחרי ההלשנה צילם קאזאן את 'חופי הכרך', על פי תסריט של באד שולברג (תסריטאי יהודי שסירב להלשין). גיבור הסרט הוא טרי מאלוי (מרלון ברנדו), היוצא להפיל את שלטון המאפיה ברציפי נמל ניו יורק על ידי הלשנה עליהם למשטרה. ברנדו הבין שקאזאן מבקש לטהר את שמו, להראות שיש מקרים שבהם המעשה הנכון הוא להיות הדמות השנואה, המבוזה, של המלשין. שההלשנה היא המעשה הנכון והצודק. הסרט נפלא. קאזאן נותר שנוא. ולא צריך להגיע עד כדי הלשנה על המאפיה, או מסירת שמות של קומוניסטים בסתר. אנו נגד המשטרים – הנאצי, הסובייטי - שביקשו, דרשו מבעל להלשין על אשתו, מבן על אביו, אבל בקוטב השני, אנו נגד הגנה אוטומטית על פושע. אנו נגד (או אמורים להיות נגד) הגנה על בן משפחה במקרה של רצח או אונס בתוך המשפחה, או בתוך הקבוצה הסגורה – חצר דתית, קיבוץ, חמולה שבטית. עידן המקארתיזם הסתיים מהר, ונמשך כעשור בלבד. כמובן גם היום המילה "ליברלי" היא גידוף פוליטי בחלקים נרחבים של ארה"ב, שלא לדבר על "קומוניסט". רוחו של מקארתי עדיין מרחפת על הפוליטיקה האמריקאית, וארגוני ביון ממשיכים במלאכתם לברר מי נאמן למדינה ומי מהווה איום. וכך אכן צריך להיות. רק שהעולם השתנה לחלוטין. הסכנה המרכזית כיום מבחינת השלטון המערבי אינה (או אינה רק) מסירת מעטפות ל"רזידנט" הרוסי, יורשו של הרזידנט הסובייטי בעיר הבירה. יש רשתות חברתיות. ועם התרחבות ארגוני הביון בעידן שאחרי 11 בספטמבר, לכולם יש קבלנים חיצוניים העובדים עבורם. לחלקם יש מצפון. או ערכים – אולי מוטעים, אבל קיימים. והעולם של פעם, של אמיתות מוחלטות, של רוע צרוף בדמות הנאצים, או שחור ולבן של המלחמה הקרה בשיאה, איננו עוד. אנחנו בעולם של אפור. האם בשם ההגנה על הדמוקרטיה, מותר לשלטון לחדור לכל פרט בחיי האזרחים? האם מותר לארגוני ביון לחרוג מהמנדט שלהם, לעבור על החוק, כדי לעקוב אחרי אימאם מסית? חשוד בטרור? איפה עובר הקו בימים שבהם איסוף מידע אינו על אדם ספציפי, אלא מטא־דאטה? בסין התקינה הממשלה כמיליארד וחצי מצלמות מעקב. יותר ממצלמה לכל אדם. לכאורה נגד טרוריסטים, נגד פושעים. מי שייצא נגד זה, בתפיסתנו יהיה פעיל זכויות אדם שיש להעריץ. בצדק. זה לגמרי '1984'. מה אם ממשלת ישראל תעשה את זה, כחלק מהמלחמה בטרור? עדיין נעריץ את מי שייצא נגד זה - או נראה בו "בוגד", אוהב מחבלים?

אדוארד סנודן

ובהתאם לתשובות לשאלות האלה, תהיה דעתנו על אדוארד סנודן. הוא חשף לעולם איסוף מידע בלתי חוקי של סוכנות הביון NSA על אזרחים אמריקאים. בוגד או גיבור? דניאל אלסברג, שחשף כי הממשל האמריקאי שיקר במשך שנים לאזרחים שהם מנצחים במלחמת וייטנאם והדליף מסמכים סודיים ביותר – בוגד או גיבור? 'גרון עמוק', הוא מארק פלט, סגן ראש ה־FBI, המסייע לוודוורד וברנסטין מה'וושינגטון פוסט' לחשוף את ווטרגייט ולהפיל נשיא פושע – הוא בוגד או גיבור? אנו מתעבים את הבוגד הבריטי, נגיד ג'ורג' בלייק או קים פילבי, המוסר לברה"מ זהות של סוכנים מערביים, ואלה מוצאים להורג. אבל אנו מעריצים את הבוגד הסובייטי, המוסר מידע קריטי ל־MI6. במוסקבה היחס היה, לא במפתיע, הפוך.

לשמור על השומרים. סוף דבר

אנו תמיד אמביוולנטיים – בהתאם לעמדה הפוליטית שלנו. וגם בהתאם לזירה שבה מושמעים הדברים: חלק מהביקורת המושמעת בדרך כלל על 'שוברים שתיקה' למשל היא בסדר – "אבל למה אתם מוציאים את הדברים החוצה?". חזרנו לשטעטל - מותר להתווכח בתוך המשפחה, אבל לדבר עם "הגויים" זה לחצות קו אדום. זה להפוך למויסר, למלשין.

הרצאה של 'שוברים שתיקה' // צילום: עופר וקנין, ׳הארץ׳

איפה עובר הקו? האם נסתיר מבוקש מהמשטרה? ודאי שלא, תענו. בואו נחזור 80 שנה אחורה – המבוקש יכול להיות סבא שלנו והמשטרה היא הגסטפו. או הנ־ק־ו־ד הסובייטי. מה אז? אני לא מדבר על הפחד מהשלטון, אני מדבר על המעשה הערכי. בסופו של דבר מדובר בערכים. בשם מה מותר לנו – חובה עלינו - להיות הבוגד במדינה, הבוגד בחברים. ובאשר לארגונים המבקשים שנלשין על חברינו אם הם מהווים סכנה, שמסבירים כל מעשה כפטריוטיות? שדורשים לשנות חוקים ולהפר אותם בשם המאבק העולמי בטרור – מאבק שאכן מתרחש, אכן בעייתי? מה אמת המידה לגביהם? היא פשוטה, ונאמרה כבר לפני כמעט 2,000 שנה בידי הסאטיריקן הרומאי יובנאליס: "מי ישמור על השומרים?". טליראן אמר שבגידה היא עניין של תאריכים. אם יש לי שורה תחתונה, היא שבראיית ההיסטוריה בגידה היא אכן עניין של תאריכים – אך לא פחות עניין של ערכים. אם אתה בוגד למען דמוקרטיה או דיקטטורה. למען הבסת הנאצים או ניצחונם. ערכים ראויים מול ערכים מפלצתיים. ערכים מול בצע כסף. איך נדע אם עשינו את המעשה הנכון כשדיווחנו על השכן? התשובה אינה רק מי אנחנו ומה המניע – אלא מי השכן. השכן יכול להיות חשוד בהכאת אשתו, אולי צעיר שהִקצין ועשוי לבצע פיגוע טרור. השכן יכול להיות גם אנה פרנק. הבגידה, ההלשנה, יכולה להיות מעשה מחפיר – או הרואי. ההיסטוריה היא השופט היחיד, והבוגד של אתמול הוא הגיבור הפטריוטי של היום – ולהפך.